הטבעה, 2023
אוצרת: קרן זלץ
איה ניצן יוצרת תחביר של ארכיטיפים, שדרכם היא נעה במרחבי הזמן וחוקרת סוגיות הקשורות לממשות, זיכרון, וחידלון. בדומה לפעולה האינדקסלית הבסיסית של הצילום המסורתי, האפקט הפוטוכימי כהטבעה ממשית על סרט הצילום, ניצן מחפשת אחר נוכחותו של הזמן בתוך האובייקטים השונים, מסמנת, מנכסת ומטביעה. הצילום של ניצן עורם שכבות של זמן, וההתבוננות בו משולה לתהליך של חפירה ארכיאולוגית וחשיפת שרידי העבר. בשונה מחפירות ארכיאולוגיות, שכבות הצילום שלה אינן מאורגנות באופן כרונולוגי - הן לא מכסות בהכרח את הטמון תחתיהן, ולא ניתן אף לחלץ מתוכן נרטיב מובחן. הן מקופלות זו בתוך זו, עבר בתוך הווה והווה בתוך עבר, וגבולותיהן מתמוססים ונעלמים. הצילום הופך מרגע חטוף לאירוע מתמשך, אוחז במהות שנידונה לכיליון, ומתהווה כאתר שימור.
פעולת הצילום מגלמת תמיד בתוכה ממד של זמן - זמן החשיפה. העבודות בתערוכה מייצגות שני קצוות של תפיסת זמן בצילום. האחת היא הקפאה של שבריר שנייה, השנייה מותחת את הרגע עד אינסוף. הזמן בצילום אינו לינארי ולא ניתן למדוד אותו. אם הזמן הוא ביטוי של הקיום האנושי שסופו ידוע מראש, לצילום היכולת לנסח את ה׳היות-כאן׳ כהיות בסימן שאלה, להתקיים כחריגה מן הזמן, להיות שנוי במחלוקת.
עמנואל לוינס כותב בספרו ״המוות והזמן״ על תפיסת הזמן הייחודית של אנרי ברגסון:
״עבור ברגסון, הזמן הליניארי הוא תפיסה חללית של הזמן לצורך הפעולה של החומר, שהנה היצירה של השכל. הזמן המקורי נקרא משך, התהוות שבה כל רגע טעון בכל העבר ונושא בקרבו את כל העתיד. המשך נחווה על ידי ירידה אל תוך העצמי. כל רגע הוא כאן, דבר אינו סופי מכיוון שכל רגע יוצר מחדש את העבר״.1
הסופיות והמוות אינם טבועים ב׳משך׳. ה׳משך׳ הוא תנופת החיים וחופש היצירה, היכולת של אדם לשלוח קריאה אל פנימיותו של אדם אחר. המונח הטבעה קושר בין תחומי עניין שונים שניצן נעה בתוכם במהלך השנים. ביניהם: אמנות וצילום בפרט, פסיכואנליזה, בודהיזם וארכיאולוגיה. הצילום של ניצן מקרין עצמו לעבר אירועים שהתרחשו בעבר אשר הניעו אותו אל ההווה, שוהה במרחבי ביניים, כיסי אוויר שנוצרו בתוך הרצף, ומסמן אותם. בדרך זו מחבר בין החומרי, הסימבולי והמופשט, הממשי, המתהווה והחולף.
הארכיטיפים שניצן יוצרת לעצמה בתוך העולם צילומי, ממלאים את תפקידם כמשקע בזיכרון האנושי. החזרה אליהם שוב ושוב נדמית כמשחזרת דפוסים ראשוניים ומטעינה את הצילום בעוצמה רגשית, כחלק מהעיסוק בנושאים אוניברסליים, המהווים חלק מן המורשת האנושית של כולנו. ״כי מה שלא יהיה, אף יד אינה כותבת, ומה שלא היה של גוף, לא ייזכר״.2
1עמנואל לוינס (2007), המוות והזמן, עמ׳ 78. תל אביב: הוצאת רסלינג.
2 יהודה עמיחי (1962), שירים 1948-1962, היי שלום, עמ׳ 156. תל אביב: הוצאת שוקן
