״תמחקי את הכל״, 2019

אוצרת: נוגה דוידסון

מרכז התערוכה ״תמחקי את הכל״ בעבודת וידאו הקרויה באותו שם ומתעדת את איה ניצן משוחחת עם אביה על ימי שירותו הצבאי כלוחם בתפקיד צלף וצנחן. האב הוא במידה רבה התגלמותו של החלום הציוני על האדם הישראלי החדש. צבר יליד הארץ ובן לדור המייסדים אשר היווה בגופו את הבטחת המדינה ליהודים שעלו לכאן מרחבי העולם. הוריו ממקימי מושב רשפון והוא בין הילדים הראשונים של הכפר. גם היום כסב הוא חקלאי העובד את אדמת ילדותו. כיליד 1932 הוא לחם כחייל מילואים במלחמות ישראל כמלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים.

בשיחות שמנהלת ניצן עם אביה, ניכר שהאידאולוגיה הציונית טבועה בו מלידה. היא חלק מהותי ואותנטי מהערכים אשר עיצבו את זהותו ואת מהלך חייו. לטוב ולרע. השורשיות שלו, הקירבה לאדמה, הצניעות שלו- הם גם תולדה של הערכים שקיבל כבן לציונות בראשית ימיה. אולם כידוע אותן אידאולוגיות אוטופיות עליהן התחנך הולידו גם נקודות עיוורון ובמהלך השיחות נפרשת יריעה רחבה של תפישות ישראליות לגבי הסיפור הציוני.

באופן טבעי, האב הוא תוצר של תקופה. הוא גדל בימים בהם הייתה אמונה מוחלטת בבניית מדינת לאום עבור העם היהודי בארץ האבות. יחד עם זאת הוא רואה כיצד לאורך השנים הבטחת האוטופיה נסדקת.

בעבודת הווידאו ״תמחקי את הכל״ ניצן קושרת בין המציאות הפוליטית בארץ לבין קשר השתיקה המשפחתי. כאבות רבים בני הדור ההוא, אביה של ניצן מיעט לדבר ובכלל זה לשתף בחוויותיו האישיות מימי שירותו הצבאי. המעט שסיפר היה טקסט אינפורמטיבי אשר חזר על הפרטים ההיסטוריים, הכרונולוגיים והגיאוגרפיים של הסיפור. סיפורים אשר באותה מידה היו יכולים להופיע בספרי ההיסטוריה - העובדות היבשות. הפרספקטיבה האישית היחידה שביטא עד כה הציבה במרכז את חשיבות תפקידו האזרחי במילוי צו השעה הקורא לכל אדם אשר כוחו במותניו להיתרם למטרה הנעלה של הגנת המולדת.

איה ניצן מסיטה את נקודת המבט המדינית ומתמקדת בשאלותיה בחוויותיו האישיות של אביה במלחמות בהן השתתף. השאלות שהיא שואלת עוסקת בו ולא במלחמה. הווידאו ״תמחקי את הכל״ הוא מעין פרק נוסף בעיסוק של ניצן בפעולת הצליפה. בתערוכתה בגלריה אינדי ב-2016 ״קנה מלווה מבט״ (אוצר: יאיר ברק), התמקדה ביחסי הכוחות של המבט.

בעבודה ״תמחקי את הכל״ המסגרת המדיומלית של ״הסרט״ היא תשלובת של פעולה אמנותית -פרפורמטיבית-טיפולית המאפשרת לניצן ולאביה לדבר באופן שונה מהרגיל, פתוח מהרגיל, גלוי מהרגיל. האב אולי מאפשר לעצמו לבטא דברים שחשב אך לא העז לומר בקול רם, בזכות המרחב הפתוח שיצרה בתו. מרחב שהיא יודעת לייצר מתוקף הכשרתה וניסיונה רב השנים בטיפול. יתכן שהמצלמה מתפקדת כאן ככלי טיפולי, כמטפלת אילמת, כעדה, כצד שלישי אשר עצם התבוננותה השקטה מחוללת דינמיקה אחרת. בתוך מסגרת זו ניצן מזמינה בצעד אמיץ את אביה לחולל תיקון ליחסי השתיקה ביניהם והוא, בצעד אמיץ מצדו, נענה לה.

לקריאה נוספת:

דפנה עמית סלבסט, על התערוכה של איה ניצן: ״תמחקי את הכל״